פסק-דין בתיק ת"א 33317-06

העובדות

1.         התובע יליד 17.4.1947, נפגע ביום 30.4.2006 בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"; להלן: "התאונה"). לאחר התאונה שב התובע לביתו. בעקבות כאבים בחזה המלווים בקוצר נשימה, פנה ביום 2.5.2006 למוקד הרפואי של קופת חולים מכבי. בקופת החולים עבר בדיקות דופק, לחץ דם וא.ק.ג. ובעקבות תוצאותיהן, הופנה למיון בבית חולים שיבא, תל השומר (להלן: "בית החולים"). בבית החולים עבר בדיקה נוספת של א.ק.ג. ולאחר מכן נשלח לביתו. לרוע המזל, מיחושיו וכאביו של התובע החמירו וביום 4.5.2006 הובהל למחלקת טיפול נמרץ של בית החולים. בשלב זה אובחן אוטם נרחב של שריר הלב וביום 9.5.2006 עבר התובע צינתור בלבו. לאחר הצינתור הועבר לשיקום והחלמה במרכז הבריאות "פרוקרדיה" עד ליום 14.5.2006. מצבו של התובע לא השתפר משמעותית, ולאחר טיפולים ואשפוזים בבית החולים, עבר במהלך אוגוסט 2009 ויולי 2010 שתי סדרות של טיפולים (80 טיפולים), באמצעות מכונה מיוחדת במטרה להקל על תעוקת החזה ואי הספיקה.

2.         הנתבעת מודה בארוע התאונה ובכיסוי הביטוחי. המחלוקת נסובה על שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק וגובה הנזק.

אוטם בשריר הלב - כללי

3.         מטעם בית המשפט מונה פרופ' אליעזר קפלינסקי, מומחה בתחום הקרדיולוגי (להלן: "המומחה"), אשר חוות דעתו התייחסה לקשר הסיבתי שבין התאונה לאוטם ואחוזי הנכות (להלן: "חוות הדעת").

המומחה סקר בחוות הדעת את הרקע להיווצרות אוטם בשריר הלב (Myocardial  Infarction) - "התקף לב". האוטם מתרחש ברוב רובם של המקרים על רקע של טרשת עורקים המקננת בעורקים הכליליים של החולה מזה עשרות שנים.

הטרשת עצמה מתבטאת בצמיחתם של רובדים טרשתיים המיצרים בהדרגה את חלל העורק. רובד זה בנוי מתוכן המכיל חומר שומני בכמות משתנה ומציפוי של קליפה של רקמת חיבור. טיפוסי לרובד כזה שהוא נותר יציב במבנהו במשך שנים רבות, גם אם הוא ממשיך לצמוח ולהצר את העורק הכלילי.

הסיבוכים המשמעותיים והמסוכנים של מחלת העורקים הכליליים הינם תעוקה בלתי יציבה ואוטם שריר הלב. אלה עלולים במהירות להידרדר, עד כדי מותו של החולה.

ארוע דחק

4.         השאלה הראשונה הדורשת הכרעה היא, האם התאונה היוותה "ארוע דחק" עבור התובע.

על פי עדותו של התובע (ת/1) התאונה ארעה בהפתעה גמורה וכתוצאה מכך נבהל מאד. בחקירתו הנגדית הרחיב והעיד:

"למיטב זכרוני, בפגיעה עצמה יצאנו החוצה, אני מאד התרגשתי כי עמדתי בפקק, הכל שקט ופתאום בום, הגוף שלי נע קדימה... לא הייתי מוכן לזה... אני הייתי נרגש" (פרוט' מיום 23.12.2010 עמ' 9 ש' 4-6, 15-16).

            המומחה ציין בחוות דעתו, כי התרשם מדברי התובע שהוא נבהל כתוצאה מהתאונה. על כך חזר בחקירתו הנגדית (פרוט' מיום 23.12.2008 ע' 7-8).

5.         לטענת הנתבעת, מדובר בתאונה קלה אשר לא היה בה כדי להוות "ארוע חריג" שגרם ל"דחק נפשי". התובע העיד כי התאונה ארעה במהלך נסיעה איטית בפקק תנועה (פרוט' מיום 23.12.2010 עמ' 6 ש' 23-19), עדותו מתיישבת גם עם עדותו של נהג האוטובוס הזעיר, אשר פגע בו מאחור, לפיה תוך כדי עמידה בצומת בנסיעה איטית רגלו החליקה מדוושת הבלם, וכתוצאה מכך הרכב הדרדר ופגע קלות ברכבו של התובע. גם התנהגותו של התובע מיד לאחר התאונה, עת ערך תרשומת מדויקת ומפורטת לגבי זהות הרכבים ונסיבות התאונה, איננה מתיישבת עם הטענה כי היה נסער ונרגש. בכל מקרה, עדותו של התובע לגבי מצבו הנפשי, היא עדות יחידה של בעל דין והימנעותו מזימונה של רעייתו, או כל מאן דהוא שיתמוך בגירסתו כי נבהל ונרגש כתוצאה מהתאונה, צריכה לעמוד לחובתו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, מה(4) 651, 658).

6.         המבחן אם ארוע מהווה "ארוע דחק" עבור מאן דהוא, ייבחן תמיד מנקודת מבט סוביקטיבית. גם תאונה קלה יחסית, יכולה לגרום לטלטלה ובוודאי לבהלה ולהתרגשות. אני מאמינה לתובע כי כך חש, כעדותו הראשית והנגדית וכך גם התרשם המומחה שבדק אותו.

העובדה שמיד לאחר התאונה, לכשיצא התובע מרכבו, ערך תרשומת מפורטת יחסית, איננה מפחיתה מהמסקנה שנבהל. לא מצאתי לייחס גם משקל לעובדה שהתובע נמנע מלזמן את רעייתו, אשר לא נכחה בזמן התאונה. אני מקבלת את הסברו שעשה ככל שלאל ידו על מנת להדחיק את הארוע והשלכותיו, וזאת בשל הרקע הרפואי שלו.

נוכח האמור לעיל, אני קובעת שהתאונה היוותה "ארוע דחק" עבור התובע.

            קשר סיבתי

7.         אין חולק כי על פי הספרות הרפואית וחוות הדעת, ארוע בעל עוצמה נפשית או גופנית חריגה, עלול לגרום לתעוקה בלתי יציבה ולהתפתחות אוטם בשריר הלב. בחלק מהמקרים יכול להתחיל התהליך בתעוקה בלתי יציבה ולהסתיים בהתקף לב של ממש.